<h1>ראבי"ה סימן תתקי"ט — משפטי כתובה</h1>
<h2>דף סה:</h2>
(אבי מורי) (הורני) [הזקיקני] קרובי החבר ר' אליעזר בר' יוסף לבאר משפטי כתובה, ופתרון שורש יסוד תיקון כתובה, ולשון שטר כתובה, ושטר כתובה וטופסיה, ונתתי לבי אני אליעזר הלוי לפרשה. תחילת דברי פי, מה שאין כותבין לשון זכרון עדו' וכו' איך אמר לנו פלוני החתן הוו עלי עדים וקנו ממני וכו' עד כתבו וחתמו ותנו לפלונית אינתתי וכו', שזה הלשון הוקבע בטופסי דשטרות כדאמרי' בפ' יש נוחלין הלכ' כל הכותב כל נכסיו לבנו [ב"ב קל"ו ע"א] רב הונ' ברי' דרב יהושע אמר בין אקנייה וקנינ' מיני' בין קנינ' מיניה ואקנייה לא צריך ובדוכרן פתגמיי דהוו באנפא ופליגי. ובפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] גרסי', ההוא אודית' דלא הוה כתב ביה אמר לנא כתובו וחתימו והבו ליה וכו' עד שאלת' לספרי דאביי וכן דרבא וידעי. ותו גרסי' התם, ההיא אודית' דלא הוה כתב ביה דוכרן פתגמיי וכל לישנא דבי דינ' ולא הוה כת' במותב תלתא הוינא. אלמא, דלשון שטר עדות לחוד ולשון לישנ' דבי דינ' לחוד. וברי' פרק אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] גרסי' אמר לעדים כתובו וחתימו והבו ליה קנו מיני' לא צריך לאימלוכי. ובכתובה לא מצינו בתיקון רב יהודאי גאון כי האי גוונ'. נ"ל משום דאלים, כדאמרי' בפ' שני דגיטין [י"ח ע"א], אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבי' ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה, והכי הילכת'. ומדקא' כמעשה ב"ד, אלמא (לאו כמעשה ב"ד) שאינו ממש לשון ב"ד, וגם לשון עדות נמי לא, הילכך כתבי' סתמא, ואפ"ה הוי כמעשה ב"ד. ואמרי' בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א], א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ומייתי עלה (הכתובה) [מכתובה]. ותמה על עצמך, מפני מה אינו משמט שביעית שטר כתובה אפי' היתה אלמנה זמן מרובה. (ומתנה) [ונתנה] לגבות, וקרי' ביה לא יגוש, כדתנן בפ' הנושא [כתובות ק"ד ע"א], כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים, אלמ' היינו טעמ' דכח מעשה ב"ד, דגרסי' בפרק המביא תני' [גיטין י"ח ע"א], איתמר מאימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה [אע"פ שלא זקפה, זקפה אע"פ שלא פגמה], והילכ' כשמואל. ותני' מאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין. ואפי' הפסידה כתובתה או שנשרפה, גובה כתובתה בשבועה כיון שדרך בני אדם לכתוב לכולם בקיצבה אחת גובה בכח מעשה ב"ד, וזה הדבר ביררתי בתשובה אחרת. ועוד יש לומר טעם דכתובה אינה משמטת משום דכתובה בשטר ויש בה אחריות, ותנן [שביעית פ"י מ"א], השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר, ופליגי בה רב ושמואל ור' יוחנן ור' שמעון ב"ל [בפ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) ותניא כוותיה דר"י ורשב"ל] שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. ואע"ג דחזינן התם דר' יוחנן לא רצה לסמוך על דברי עצמו הלכה למעשה, דקאמר מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, לומר דאינו משמט, מיהו גבי כתובה אינו משמט כדפרי' לעיל. ולא מיבעי' לרשב"ג, דסביר' ליה כתובה דאוריית' [כתובות י' ע"א], דאלימא, אלא אפי' למ"ד כתובה דרבנן, הוי ליה כמעשה ב"ד, ואע"ג דאין בה לשון ב"ד ולא לשון עדות אלא סתם.
בכך וכך בשבת וכך וכך לירח פלוני וכו' [נוסח כתובה], זמן כתבי' (משל) [משום] טריפת לקוחות, אם קנו שום נכסים המשועבדי' לכתובה. וכן הטעם בכל השטרות, לבד מגיטין, כדמפ' בפ"ב דגיטין [י"ז ע"א], מפני מה תקינו זמן בגיטין אי' דמפרש משום פירי ואית דאמרי משום בת אחותו. ואם שני ימים ר"ח, ששי ויום השבת, וכנסה ביום ששי [אית דאמרי לכתוב] ביום [ששי] ל' לחודש פלוני שעבר, [ואית דאמרי ביום עיבור לחדש פלוני שעבר] ואית דכתבי ראש חודש סתם. ואם חל ר"ח יום חמישי ויום ששי, וכנסה בששי, הורגלו למנות לשטרות מיום שני של ראש חודש. וכן מוכיח בפ' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דתנן, זה אומר בשנים בחודש וזה אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע בעיבורו של חודש, ורש"י פי' שאותו שידע בעיבורו מנה מיום [שני והשני מנה מיום] ראשון כי היה סבור שחודש שעבר היה חסר. ושמעתי מרבותיי שהיו מערערין על זה והיו רוצין למנות מיום ראשון, וראייתם מדגרסי' בשילהי פרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא שטר דהוה כתב ביה בניסן סתם א"ר יוסף דילמא בר [כ"ט בניסן הוא, ומדלא קאמר דילמא בר] תלתין בניסן (או שמא ביום) [הוא ש"מ דיום] תלתין הוא נמנה לר"ח אייר וניסן לעולם מלא, דבשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם, אך למועדי' מיום שני מנינן. תדע דגרסי' בסוף פרק קונם יין [נדרים ס"ג ע"א], עד ר"ח אדר הראשון ופריך בגמ' למימרא דסתם אדר אדר הראשון הוא, לימ' מתני' ר' יהוד' היא דתני' אדר הראשון כותב [אדר הראשון אדר השני כותב אדר] סתם דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר השני כותב תניין ואנן קיימא לן דבנדרי' הלך אחר לשון בני אדם, ומד[מ]דמי נדרי' ושטרות אהדדי ש"מ דמשפט אחד להם. ותנן בפ' קונם יין [ס' ע"א], חודש זה אסור בכל החודש ור"ח להבא, ומקשי' בגמ' פשיטא, ומשני כי איצטריך לחדש חסר, מהו דתימא ר"ח לשעבר קמ"ל כדקרו אינש' ריש ירח', וסוגי' דסנהדרין [שם] מפרשין בדוחק לפי שיטה זו, ואני פירשתים במקום אחר דרך ארוכה לכן קצרתי פה. וכשר הדבר לבלתי לשנות מנהג אבותינו למנות מיום שני, כי יש להסב את (האריות) [הראיות] לכאן ולכאן.
למניין שאנו מונין בו במדינ' פלוני' או בכרך פלוני או בכפר פלוני [נוסח כתובה], כדאמר להו ר' אבא לספריה [ב"ב קע"ב ע"א] כי יתביתו בהיני (כתובה) [כתובו] בהיני אע"ג דמימסרי לכו מילי בשילי וכו'. יש מפרשי' משום שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחקור אחר עדים המכירים חתימת עדי מקומם, ויש דמפרשים משום דמיתחזי כשיקרא [כההיא (ב"ב שם) דאמר רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ואי לא מיתחזי כשקרא]. ואין נר' שהרי הובאו שתי השמועות האילו ביחד בפ' גט פשוט [שם], ומדלא קאמר תלמוד' בהך דר' אבא משום דמתחזי כשיקרא כדקאמר בהא דרבה בר שילא ש"מ דלאו חדא טעמ' להון. ונראי' הדברים דהך דר' אבא אם שינה, פסול השטר או הכתובה, וכן פסק הרב ר' יצחק בר' מרדכי, דתנן בפ' (המגרש) [הזורק (גיטין ע"ט ע"ב)] היה במזרח וכתב במערב וכו' ודייקינן בגמ' [פ' ע"א] מאן אילימ' בעל היינו שינה [שמו] ושמה ושם עירו ושם עירה אלא סופר כדאמר להו רב(א) לספרייה כי יתביתו בה בשיל(ה)י כתובו בשילי וכו'. ונ"ל דשטרות וגיטין בהא מילת' שוין לפסול, אלא כדר' אבא עבדי'. ובני מדינת קולוני' ההולכין לעשות נישואין בכפר ומקדימי' יום או יומיי' לכתוב הכתובה במדינה והולכי' שוב לכפר וכותבין מקום המדינה טועים, שאין הדבר תלוי אלא בחתימת העדים. דכתובו (בשלהי) [בשילי] פי' (ב)כתובו וחת[ו]מו כדי שידעו לקיים חתימת העדים, כדפרי' לעיל, וכן פי' הטעם ר"ת, הילכ' צריך להזכיר מקום חתימת העדים דהיינו מקום הנישואין. וכן מצאתי שוב בשם ר' יצחק בר' שמואל, דסופר דנקט לאו דווק' אלא בחתימה תלוי העיקר, וכתב שעל זה סמכו לכתוב כתובה ומוליכין אותה עמהן למקום הנישואין וכותבין שם מקום הנישואין ואין חותמין אלא במקום הנישואין. ואפי' אם הטעם דמתחזי כשיקרא (ו)צריך לכתוב מקום הנישואין ויום כניס' החופה דהיינו יומא דקניין, והמאוחרין כשירין וכ"ש שזה אינו מאוחר. וגרסי' בפ' המביא תניין [גיטין י"ח ע"א], כתובתי' דחייא בר רב אכתיב ביממא ואיחתם בלילה הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי, לימא כשמואל סביר' ליה, דאמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא דנכתבין ביום ונחתמין בלילה, ומשני, עסוקין באותו עניין הוו. ומיהו אנן קיימא לן כשמואל בדיני, ואפי' אין עסוקין באותו עניין כשר דכמעשה ב"ד הוא. הילכ' אין להקפיד בהקדמת הכתובה שהרי הקניין ביום החתימה, וטורפת לקוחות כדין, דקלא אית להו, כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"א], כל הנישאות בתולה יש לה קול וכו', ואפי' לא כתב (לו) [לה] גוב' בתנאי ב"ד. ואם הוקדם נמי יום הקניין ליום חתימת הכתובה כשר, וכן משמע מפר"ח שכתב שמעי' מדרבה בר שילא דשטרא דכתב בההוא יומא דקנו מיניה, ובתר כמה יומא אסהידו עליה הני קמאי שפיר דמי וכו' ואע"ג דחתימי עליה בתר כמה יומי. אבל רבינו שמואל בר' מאיר ורבי' יב"א פירשו הך דרבה בר שילא בשטר מתנה דלא חשיב מוקדם, דהואיל שנתנו לזה הרי הוא שלו, ואם יטרוף הלקוחות שקנו בין הקניין לכתיבה, בדין טורף, שמוכר דבר [שאינו] שלו, אבל בשטרי הלוואה ומקח וממכר פסול, פן יטרוף לקוחות שלא כדין, דהתם לא שמעו (רק) הקניין, כי העדים בתר דחתימו הוא דמפקו לקלא, דשטרא קלא אית ליה ולא קודם לכן. וממורי אבי מקובלני שלדברי כולן בכתוב' אין לחוש לדבר זה, מדתלי טעמ' במעשה ב"ד ש"מ דנכתבת ביום ונחתמת בלילה, אפי' היה הקניין ביום, שאם הקניין בלילה בשעת חתימה, אפי' בשאר שטרות נמי כדפר"ח, וכ"ש אם עסוקין באותו עניין דכשר בלא ספיקי. ואע"ג דאמר להו רבה בר שילא וכו' ואי לא מתחזי כשיקרא, ודאי צריך להזהר בכך, ומיהו שטר' לא מיפסל בהכי, דקיימא לן בפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דלמיחזי כשיקר' לא חיישינן גבי שטר שלוה בו ופרעו, וכן פירש"י בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] דלא מיפסל שטר' בהכי גבי שטר שזמנו כתוב בא' בניסן בשמיטה וכו', אבל הך דר' אבא נראה לי דפסול דהוי ממש שיקרא ולא דמי למיחזי כשיקרא שאינו ממש שקר ותו טעמא כדפי' לעיל.
איך ר' פלוני בר פלוני החתן אמר להדא פלוני' בתולתא [נוסח כתובה], או אלמנה כותב אלמנתא ואם היא גרושה או חלוצה יכתוב לפי העניין כדי להבחין, דתנן בהכותב [כתובות פ"ט ע"ב] המגרש את אשתו והחזיר' על מנת כתובה הראשונה החזירה, ובלבד אם לא נקרעה כבר, ויבחינו נמי (או) [אי] גרושה דידיה הוי והחזירה, שאם גרושתו היא יכתוב, איך אמר פלוני דנן לפלוני' מתרכתא דילי הדרי לגבאי והוי לי לאינתו כדבקדמית כדת משה וישראל וכו'.
ואע"ג דבשטרות כתבי' ואמר לנו קנו ממני בכל לשון של זכו' וכו' ושוב (ד)בסוף השטר חוזר מעניין של שטר וקנינ' מיני' וכו' כדאמר' בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] אקנייה וקנינ' מיניה לא צריך, פי' לא צריך למיכתב מהיום ולאחר מיתה ולמדנו משם ששני קניינים הורגלו לכתוב, אקנייה הוא שאנו כותבין אמר לנו הוו עלי עדים וקנו וכו', וקנינ' הוא שכותבין וקנינ' מן פלוני לפלוני (ככל זמן) [בכל מה] דכת(י)ב וכו', שאנו חוזרין מעניינו של שטר בשיטה אחרונה לפי שאין למדין משיטה אחרונה [שם קס"ב ע"א], והיינו יכולים לכתוב בשיטה אחרונה בלא לשון קניין, [אלא תקנו לשון קניין] דמייפה כחו קצת, אע"פ שאין למדין משיטה אחרונה כדאמרי' לא צריך, ותו דאמרי' פ' מי שמת [שם קנ"ב ע"א] הלכה איתמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין, היכי דמי מייפ' את כוחו אמר רב חסד' דכתב ביה וקנינא מיני' מוסף על מתנת' דא, פי' בקנינ' האחרון מוסף על קנו ממני שכתוב ברא[ש המתנה], הילכך המתנה מהני אפי' בשכיב מרע שכותבין ונותנין, ולא אמרי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. מיהו גבי שטר כתובה לא צריך קניין הראשון, אע"ג דמן האחרון וקנינ' אין למדין שהוא שיט' אחרונה, כיון דחזינן בשאר שטרות למדין ממנו קצת לדיני ייפוי כח כדפרי', שאילו לא נכתב היה צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה או אם שכיב מרע היה חוזר אע"פ שקנו מידו אילו לא נכתב, ולאחר מיתה אין כותבין ונותנין, הכא גבי כתובה שהיא דאוריית' לרשב"ג [כתובות י' ע"א], או אפי' לרבנן דפליגי עליה ואמ' כתובה דרבנן, הכא בכח מעשה ב"ד אלמוה רבנן כאילו נכתבו שניהם. וכן משום דמעשה ב"ד לא הוצרכו לכתוב, וצביתי ברעות נפשי שלא באונס וכדו אמרת לה הוי לי לאינתו. וגם לא כתבי', וצביאת פלוני' דא בדלא אניסא, כדכתבי' בשטרות, אע"פ שאונס הוי קילקול בשניהם, במתנה ובקידושין כדגרסי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב], הלכה, (עדים) [אריס] אין לו חזקה, תלויה ואיקדש' [קדושיו] קדושין, רב אשי אמר קידושי' לאו קידושין הוא עושה שלא כהוגן ואפקעי רבנן לקידושי' מיניה. וה"נ אמרי' ביבמות פר' ב"ש [ק"י ע"א], ההוא עובדא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיתה קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסי' ואת' אינש אחרינ' וחטפיה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא איצרכוה גט מבתר'. ומפ' התם, טעמ' משום שעשה שלא כהוגן וכו'. וכן כל שאר לשון טופס שטרות אין צריך מטעם שפירשתי.
הוי לי לאינתו [נוסח כתובה]. התקדשי לי לא תיקנו לכתוב בכתובה משום דזימנין דקידשה כבר במקום אחר ואין כאן אותם עדי', וקידוש' לחוד וכתובה לחוד. כדת משה וישראל [נוסח כתובה], כלומר שמסרה האב לשלוחי הבעל מרצונו, כדאי' בפרק אע"פ [כתובות נ"ז ע"ב], ולא כההיא עובד' דנרש דחטפה מיני', דמסיק כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש, כלומר כדת משה וישראל, ואפקרינהו לקידושי' מיניה. ועוד הוצרכנו לכתוב זה, להודיענו שלא כתב (לו) [לה] כתובה אלא להתנהג (עמו) [עמה] כדת משה וישראל, דתנן בפ' המדיר [כתובות ע"ב ע"א] אילו יוצא[ו]ת [בלא] (ב)כתובה העוברת על דת משה ויהודית. איזהו עוברת על דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה ולא קוצה לו חלה. ואיזו היא דת יהודית, יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת (על) [עם] כל אדם. וגם יש שכופין להוציא כדתנן התם [ע"ז ע"א]. ובירושלמ' גרסי' איתתא דפרעא לרישא אי נמי נטלה תיקון עדיה מיניה אגב לאכעוסי בעלה ר' אבין הלוי אמ' מורדת הויא ופסידה תוספת כתובתה ורבנן אמרי תיקרע כתובת' בין ארוסה בין נשואה לית לה כתובה ונפק' בגיטה, והילכת' כרבנן.
ואנא אפלח ואוקיר וכו' [נוסח כתובה]. לכאורה משמעות אפלח, לעבוד או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה, שכך קיבל עליו בתנאי כתובה. וזה זמן גדול שראיתי תשובת ר"ת שהשיב, שאם ידוע שאין לו לבעל, אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה, דה"ג בפרק אע"פ [כתובות ס"ג ע"א], מורדת ממאי, רב הונ' אמר מתשמיש, ר' יוסי בר' חנינ' אמר ממלאכה. תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משעבד לה, ומשני באו' איני זן ואיני מפרנס. שתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דהיינו מלאכה, ואם איתה הוה ליה לשנויי שאינו רוצה לעשות מלאכה. ופר"ת שאומר א[י]ני טורח לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה, הילכך מוסיפין על כתובתה, ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד ולטרוח כדי לפרנסה. ופריך והאמר רב (הונא) האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ומשני, ולאו לאימלוכי בעי, אם חפץ יגרש ויתן כתובה ואם לאו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרים. ואית דגרסי לאמלוכי בה שבה (ו)תלוי הדבר. אבל רבינו שלמה פי', באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו תחת מלאכה, דהיא משועבדת לו. ומכל מקום נלמד מדברי שניהם דאו יטרח לפרנסה או יוציא ויתן כתובה. והילכ' כר' יוסי בר' חנינ' דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינ'. ולרב הונ' דמפרש אתשמיש יש לפרש אפלח לה, בחוליה, כמו שאמרו [סוכה כ"ה ע"א] חולים ומשמשיהן, ותנן בפ' נערה [כתובות נ"א ע"א], לקתה חייב לרפאותה, הילכ' מוטל עליו לשמש בפניה, ותני' [שם נ"ב ע"ב] צריכה רפואה הרי הן כמזונות. ואוקיר [נוסח כתובה], אכבדנה, כדתני' בפ' הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתו' אומר [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך וגו'. ואיזון [נוסח כתובה], מזונות כמשמעו. ואפרנס יתייכי [נוסח כתובה], היינו תיקון עדים ומלבושים, דאמר רב [כתובות ע"ז ע"א] האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ואמר שמואל [שם ס"ח ע"א] לפרנסה שמין באב והיינו שארה כסותה ועונת' לא יגרע [שמות כ"א]. כהלכת גוברין יהודאי דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא [נוסח כתובה], משום דכתי' בההיא פרשה [שם] כמשפט הבנות ומתרגמי' כהילכת בנת ישראל. בקושטא, שעל מנת כן קידשה בתחילה לתת לה. ולשון מקרא [הושע ב'] (ויסדתיך) [וארשתיך] לי באמונה, ותניא [שם נ"ו ע"א], האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכו'.
ויהבינ' ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריית' [נוסח כתובה], דכתי' [שמות כ"ב] כסף ישקול כמוהר הבתולת, ותניא בפ"ק דכתובות [י' ע"א], כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מיכן סמכו חכמי' לכתובת אשה מן התורה. רשב"ג אומר כתובת אשה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואוקימנא, כולה רשב"ג היא, וכתובה דקא' רשב"ג דהוי מדברי סופרים היינו כתובת אלמנה, ולהכי כתבי' לאלמנה, ויהבינ' ליכי כסף ארמלותיכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן. ואין כותבין מוהר לאלמנה, וכן כתב רב עמרם, אבל התוספת כתובה כותבין לאלמנה כמו לבתולה. ואמרי' בפ"ק דכתובות [י' ע"ב], מאי אלמנה, אמר רב חנה בגדתאה על שום מנה. פי', כסף [י]שקול במפתה נאמר. כמוהר הבתולות, האמור באונס את הבתולה [דברים כ"ב] וקנסו הכתוב חמשים כסף בשביל מוהר בתוליה. שיהא זו כמו זה, הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כסף האמור כאן שקלים דכתי' ישקול אף להלן שקלי' דלא תימא מעות. מיכן סמכו, מדקרי ליה מוהר. ובפ' החובל [ב"ק פ"ט ע"ב] גרסי', אמרי דלא נפיש כתובתה מכתובה דאוריית' והוי חבליה ארבעה זוזי דמשום ד' זוזי לא תפסיד. כ"ה וחמשים סלעי' הן מאתן זוזי, שהם דינר כסף, דסלע ארבע דינ'. ובפירושי רבי' אליקי' ראיתי בפ' מי שמת [ב"ב קמ"א ע"א] דהדינר של כסף שוקל ב' פשיטי' ומחצה למשקל הברזל. וגם רבי' שלמה פי' כן בבכורות פ' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב], גבי חמש סלעים של פדיון הבן. ובתשוב' הגאונים כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט, וכן קורין בקושטנטינא לזהוב דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל ופחות מעט, שמאה מהן דהיינו מנה שוקלי' ליטר' פשי' פחות. ונותן לה ממעות מקום הנישואין, דתנן בפרק שני דייני גזירות [כתובות ק"י ע"ב], נשא אשה בקפודקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפודקיא, וטעמייהו מפורש התם. ותנו רבנן [שם] המוציא שטר חוב על חבירו, כתוב בו בבל גובה ממעות בבל וכו' עד כתוב בו כסף סתם מגביהו בכל מקום שירצה מה שאין כן בכתובה, ודלא כרשב"ג דאמר כתובה דאוריית'. והגאונים פסקו הלכה כרבנן, דמקולי שנו כאן, ויש שפסקו כרשב"ג דכתובה דאוריית', ולשון כתובה מוכיח כן, דחזו ליכי מדאוריית'.
ומזונייכי [נוסח כתובה], פי' שארה. וכסותייכי [נוסח כתובה], פי' כסותה. וסיפוקייכי [נוסח כתובה], כדתנן [כתובות ס"ד ע"ב], ונותן לה מעה כסף לצורכה ומיט' ומפץ וכו'. ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא [נוסח כתובה], פי' עונתה, ולישנ' דקרא נקט [בראשית י"ט] ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. ויש שכותבין, ומיעל לוותייכי, כדכתי' [שם ל"ח] ויבא אליה ותהר לו, ולשון תלמוד בא עליה. וצביא' פלוני' דא והוות ליה לאינתו [נוסח כתובה]. אבל בדלא אניסא לא כתבי', לפי שמפורסם וידוע לכל, ואף כי הוא מעשה ב"ד. ומכל מקום וצביאת כתבינן, לאפוקי מעובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפ' מיניה כדאותבוה אבי כורסיי'. ודכוות' אמרי' בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א], שכך כותב מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי וכו' עד וצבי זבינ' דנן וקיבל עלויה.
תניא [כתובות מ"ז ע"ב], שארה אילו מזונו', וכן הוא אומר [מיכה ג'], ואשר אכלו שאר עמי. כסותה כמשמעה. עונתה זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר [בראשית ל"א], אם תענה בנותי. ר' אליעזר אומר שארה זו עונה, וכה"א [ויקרא י"ח] איש איש אל כל שאר בשרו וגו'. כסותה כמשמעה, עונתה אילו מזונות, וכה"א [דברים ח'] ויענך וירעיבך. [מ"ח ע"א] ר' אליעזר בן יעקב [אומר] שארה כסותה, לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקי' בימות הגשמי'. כסותה ועונתה, לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה וזקינה של ילדה. תני רב יוסף, שארה זו קירוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשים בלבושיהם. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. תנן בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"ב], המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' ונותן (לו) [לה] מיטה ומפץ, ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת. ונותן לה (כפת) [כפה] לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של חמשי' זוז משנה לשנה, ואינו נותן (לו) [לה] שחקי' בימות הגשמים ולא חדשי' בימות החמה אלא כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבליאותיהן בימות החמה והשחקי' שלה. ונותן לה מעה כסף לצורכי'. ואוכלת עמו לילי שבת, ואינו נותן לה מעה כסף לצורכה מעשה ידיה שלה, ומה היא עושה לו משקל חמש סלעי' שתי ביהודה שהן עשר סלעי' בגליל או במשקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים בגליל. ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, בד"א בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. וקיימא לן [שם ס"א ע"א] דעולה עמו ואינה יורדת עמו. ואם היתה רגילה ביין נותן לה יין, וכן שאר דברים. והוא הדין לאלמנה, כחזינן בעובדא דחומה דביתהו דאביי [שם ס"ה ע"א]. וקיימא לן [שם ס"ה ע"ב] מותר מזונות לבעל, מותר בליות לאשה להתכסות בהן בימי נידות. ואם טוען הבעל שאין לו, ואינו יכול לטרוח, יבדקו ב"ד שבעירם אם הוא מן הרמאי' או לאו, ויכולין להשביעו שאין לו במה לפרנסה ולזונה כל שלשים יום, וכן בשאר חובות. אבל ראיתי בשערי רב יצחק האלפסי שכתב, הדיינין נהגו להשביע כל בעלי חובות כל שלשים ושלשים ולא יתכן, אך משביעין אותו בפעם אחת כך, אם יש לו עתה מיד שיפרנס או יפרע למלוה, ואם אין לו עתה שכשיהיה לו יותר מכדי פרנסתו שיפרע, ושוב לא ישבע יותר, אך אם יעידו שכיניו שיש לו (יכיפהו) [יכפוהו] בסילוא דלא מבע דמא, ולא יחלל שם שמים בפרהסיא לישבע. ואם ברח, דינו מפורש בפ' שני דייני גזירות [שם ק"ד ע"ב], מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונ[ו]ת וכו'. ופסקי' התם [ק"ז ע"ב], והילכת' פוסקי' מזונו' לאשת איש ואפי' לא שמעו בו שמת, חוץ משלשה חדשי' הראשוני' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקם. והילכ' כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. (דתני') [ותניא (ק"ז ע"א)] מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונ[ו]ת ב"ד יורדין לנכסיו (מפץ) [וזנין] ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. ותנן [ק"ז ע"ב], מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס אשתו, חנן אומר איבד מעותיו, והכי הילכת'. אבל לוותה ואכלה חייב לפרוע, ודבר זה ביררתי בתשוב[ו]ת בראיות ברורות, וכגון שעל ידי עדים לוותה ועל פי דייני העיר שלא תערים בדבר. ודין עונה מפורש בפ' אע"פ [שם ס"א ע"ב], דתנן, המדיר אשתו מתשמיש המיטה ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה אומ' שבת אחת. התלמידים יוצאי' לתלמוד תורה שלא ברשות ל' יום, והפועלים שבת אחת. העונה האמורה בתורה, הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, והספני' אחת לג' חדשים, דברי ר' אליעזר. ובבראשי' רב' אסמכוה אקרא בפרש' וישלח יעקב מלאכים [פע"ו ו']. ויש הרבה דברים שמתנאי ב"ד הוא ואין רגילות לכתוב, כגון קבורתה, ולא כתב לה, ואם תשתבאי מיפרקי' וכו', בנן נוקבן דיהוון ליכי וכו', וכתובת בנין דיכרין, והם מפורשי' בכתוב[ו]ת [נ"א ע"א, נ"ב ע"ב], ואפי' לא כתב לה גובה בתנאי ב"ד. ואני ראיתי כתובה שהובאה מארץ ישראל והיה הכל כתוב בתוכה. ודין מורדת וגם מורד ושאר ענייני כתובה מפורשת בכתוב[ו]ת [ס"ג ע"א]. ואע"ג דפסקי' בפרק מציאו' האשה [שם ס"ט ע"ב], אמר רב' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונה בין לפרנסה בין לכתובה, בזמן הזה תקינו רבנן סבוראי למיגבי כל הני אפי' ממטלטלי כדנפ' לקמיה. וקיימ' לן מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"ב]. וגם מלאכות שהאשה עושה לבעלה ומציאתה, שהיא זכותו ולא זכותה, לא כתבי'. ותניא [שם], אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, אל יתפרנסו שומעין לו, שהפרנסה אינה תנאי ב"ד.
וזה תוספת על עיקר מאתן זוזי שהן מדאורייתא [נוסח כתובה], (וכדיי' לכריי') [וכדי לא לבייש] מי שאין לו כותבין לכולם בקצבה אחת. ודין נדוני' [נוסח כתובה], [יש כותבין ודא נדוניא] ושוגים, כי לשון זכר הוא, כדאמרי' בשלהי פירק' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב], ההוא גברא דיהב זוזי לנדוני' דבי' חמו. לסוף זל נדוני'. אתו לקמיה דרב פפא, אמר להו אי פסקת בשער הגבוה וכו'. וגם בסוף נערה בכתוב[ו]ת [נ"ד ע"א] גרסי', זל נדוני' ולא קאמר (אי יקרה) זלה. וזהו נדוני', דהנעלת ליה מבית אבוה [נוסח כתובה], ויש שכותבין מבית נשא, והוא לשון תלמוד. ואפי' היא יתומה מאב ואם נקרא ב[י]ת אביה, וראייה כדאמרי' בפ' בתר' דגיטין [פ"ג ע"ב], הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, ואם אית' דלאחר מיתת האב לא הוי (מות) [בית] אביה, א"כ הוה ליה כריתות, דאמר רבא, כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות, דלכי מיית מקיים תנאיה, אלא ש"מ דלעולם הוי בית אביה, וכת' בתמר [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך, וכבר מת שם בן נח שהיה כהן ואביה היה, ולהכי כתי' [שם] הוציאוה ותשרף, כדין בת כהן. דהנעלת ליה, פי' שהכניסה, לשון הנעל קדמוהי דדניאל [ו']. ונדוני' לשון מקרא, לכל זונות יתנו נדה ביחזקאל [ט"ז]. בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא בשמוש ערסא חמשין (לישראל) [ליטרן] [נוסח כתובה], שימוש ערסא הם מצעות כרים וכסתות מאני תשמיש ערסא. ומפני שמקבל עליו הכל באחריות, אפי' מאני דלבושא, בתורת נכסי צאן ברזל, להכי כשפורעין את כתוב' אמרי' בסוף נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א], אלמנה, רב אמר שמין מה שעלי', והילכת' כרב כדאמרי' גבי עובדא דכלתי' דבי בר אלישב דשמו לה לכל מאני דלבוש'. ואע"ג דתנן בערכין [כ"ד ע"א], אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא ב(א)צבע שצבע לשמן ולא בסנדלי' חדשי' שלקח(ו)ם לשמן, הא דחינן לה, ואמרי' כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה אדעת' למשקל ומיפק לא אקני ל(י)ה, ובפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב] מייתי לה, ומפרש טעמא א"ר אבא כל המקדיש נעשה כמי שהקנה להם (כמוכר) [כסות] אשתו ובניו מעיקרא, ותנן בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"א], פסקה להכניס לו אלף דינרי' הוא פוסק כנגדו בחמשה עשר מנה. פי' מפני שמרויח בהן. כנגד... הוא פוסק פוחת חומש. פי' מפני ששמין לכבוד החתן והכלה יותר משוין. וכל דין שומת צאן ברזל מפורש התם. ונקר' צאן ברזל מפני שמתקיים לה והאחריות על החתן, כדתנן בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"א], הכניס' לו עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו (לו) [לה] אם הותירו הותירו לה אע"פ שהוא חייב במזונות' לא יאכלו בתרומה ואילו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו אם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אילו [יאכלו בתרומה]. מלוג כמו מולגין את הראש [ביצה ל"ד ע"א] שרק הפירו' שלו והקרן שלה כזה שמעביר שער הראש, והשומא דידה ששנינו כנגד השום וכו', הוא נכסי צאן ברזל. תדע, דגרסי' בפ' אלמנה [שם], איתמר, המכנסת [שום לבעלה], היא אומרת כליי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן לך, הדין עם מי. רב יהודה אומר הדין עמה, משום שבח בית אביה, ר' אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ברשותיה קיימי וכי דידיה דמי. אלמ' דקרו ליה שום. ותו, דנכסי מלוג אין צריך שומא כי אם מתו [מתו] לה, ולבעל יש רק פירות. [שם ע"ב] ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה. [ס"ז ע"א] ואמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף ועמדו על שני אלפי', אחד נוטלתו בכתובתו ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה. והא דכתבי', וצבי ר' פלוני החתן ואוסיף מדילי' עוד חמשין ליטרין כסף, גם זה הוא מנכסי צאן ברזל באחריותו כאילו קיבל הכל מידה, כדתנן בפרק מציאות האשה [שם ס"ו ע"ב], מה שהחתן פוסק הוא פוחת חומש, כי דרך לעלות בשומא מפני כבוד בני החופה. סך הכל מאה ליטרין דכסף [נוסח כתובה]. סך, לשון סכום וחשבון, כדאמרי' בפ' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א], סך מקרי דרדקי עשרים וחמשה. ומה שהורגלנו לסכום, משום שפעמים הוי חמשין בסוף שיטה ואתי לזייופי ולשווי חמשה. כדאמרי' בפ' גט פשוט [שם קס"ז ע"א], אמר אביי מתלתא עד עשרה לא ליכתוב אינש בסוף שיטה, דילמא זייף וכתיב. ואי מתרמי ליה נהדרי' לדיבורי' תרי ותלתא זימני, אי אפשר דלא אתרמי ליה באמצע. ומאחר שאנו (סומכין) [סוכמין] יחדיו אין צריך למיהדר דיבוריה, כדי שיהא הלשון בכל הכתובות בשוה. הארכתי לפרש לשון הנדוני' ודיניה, להודיע שנכסי מלוג של האשה שנפלו לה, בין אחרי שניסת לבעל בין קודם לכן, בין רבים בין מועטי', (אינו) [אינן בחשבון של ק' ליטרין, שאותן] מאה ליטרין שבאחריות כתובה הם נכסי צאן ברזל, שאם לא כך פעמים שהיתה מפסדת האשה והיתה קלה בעיניו להוציאה.
ומנכסי מלוג אוכל הבעל פירות בחייה, ואם מתה יורש הבעל הכל, כמו שאמר רב יהוד' [כתובות נ' ע"א], באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ולכן הוא חייב ביציאת קבורתה, כדאמרי' בפ' האשה שנפלו לה [שם פ' ע"ב]. ואם נפלו לה כספים בנכסי מלוג, או עבדים ושפחות, או הוציא יציאות על נכסי מלוג, קיימא לן, הוציא הרבה ואכל קימעא הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. כל זה מפורש התם [ע"ט ע"א, ע"ב]. וקיימא לן בסוף פ' יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"ב] דבעל שויוה רבנן כיורש ושויה כלוקח, דטבא ליה עבדו ליה. ובימי חכמי' לא היו כותבין לעניות ולעשירות בשוה, כמו שמצינו בבתו של נקדימון בן גוריון [כתובות ס"ו ע"ב], שאמר ר' יוחנן בן זכאי זכור אני כשחתמתי על כתובתה והייתי קורא אלף אלפי דינרי זהב משל בית אביה חוץ משל בית חמיה. ותנן [שם], והחתן מקבל עליו עשר' דינ' לקופה, דהיינו קופה של בשמים. ועתה הורגלו מפני שרובן עניות לכתוב לכולן מאה ליטרן, שלא לבייש את מי שאין לו. כדתנן במסכת ביכורים [פ"ג מ"ז], התקינו שיהו מקרין אף היודע לקרות, שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות. וכיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסו מאה ליטרין, והוא מקנה לה בקניין גמור ומקבל עליו באחריות הודאתו כמאה עדים, היכ' דלא חייב לאחריני אלא לנפשיה. והרגילו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] תניא, ר' יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, דהיינו שוה בשוה, כמו שכותבין, רק מה שמלוה בלא תוספת וגירוע, ומה שמוסיף שליש על הכספים, כמו ששנינו בפ' [מציאת] האשה [כתובות ס"ו ע"א], הטעם מפני שמרויח בהן, גובה מלוה, פי' גובה הכל מה שכתוב בכתובה כמו שאילו הלוותה לו. מקום שנהגו לכפול גובה מחצה. נהרבלאי מגבו תילת', שאם היתה מכנסת ד' ליטר' היו כותבין י"ב ליטרין. ולא היו מנהגם להקנות בקניין, אבל עתה שמקנים בקניין גמור גובה הכל, אפילו ענייה, כדאמרי' התם, אמימר מגבי שבחא, פי' מה שהיו כופלין לשבח ולכבוד היה מגבה הכל. א"ל רבינ' והא תני' לכפול גובה מחצה. לא קשיא, הא דקנו מיניה גובה הכל, ובריית' בדלא קנו מיניה. וכן פי' הטעם רבי' אב"ן זקיני מ"כ. ואמרי', רבינ' משבח וכתב לברתיה. אמרו ליה רבנן נקני מיניה דמר. אמר להו אי מקנה לא מיכפל, אי מכפל לא מיקנ'. אלמא שתלוי הכל כפי המנהג. ועוד, שהרי הודה, וגרסי' בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב], הודה במטלטלי קנו מידו כותב', ובמקרקעי אע"ג דלא קנו מידו כותבין, אפי' לא אמר כתובו וחתימו, כדאמרי' התם ההוא אודית' דלא הוה כתוב בה אמר לנא כתיבו וחתימו וכו'. ולהכי לא כתבינן בכתובה, הוו עלי עדים וכו' עד כתבו וחתמו וכו'. אפי' בשאר שטרי קניין לא הוה צריך לכתוב, אלא לשופרא דשטרי דחיישי' לב"ד טועין. כדאמרי' התם, מי איכא מידי דאנן לא ידעי' ואינהו הוו ידעי. שאיליתנהו לספרי דאביי וידעי וכו'. ואע"ג דגרסי' בפ' מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] הל' היה מושכו, מטלטלי בני שטרא נינהו, (אתמר,) הורגלו להזכירם בכתובה, בין בכסף בין בזהב, לדעת כשתתאלמן כמה תגבה, ובפ' מרובה אשכירות מטלטלי קאי. ואם חפיצה יכולה למכור כתובתה [ב]טובת הנאה, כמו שמפורש בפ' החובל [שם פ"ט ע"א] הל' העבד והאשה פגיעתן רעה. והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואינו נאמן לומר פרעתי כתובתה אם לא בעדים, ואפי' אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידי'. ודבר זה ביררנו במקום אחר בתשובותיי. וגרסי' בפ' ארבעה אבות [שם י"א ע"ב], א"ר אלעזר האחין שחלקו, מה שעליהן שמין, מה שעל נשיהן ועל בנותיהן אין שמין.
וכך אמר ר' פלוני חתן דנן אחריות שטר כתובת' דא קבילת עלי ועל ירתי בתראי וכו' [נוסח כתובה]. ואע"ג דאמר רבא בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] הילכ' אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלוואה בין בשטרי מקח וממכר, ואנן נהגינן כר' יוסי [שם ק"ד ע"ב] לעשות כתוב' מלוה כאשר פיר' לעיל, ואפ"ה כתבינן לרווחא דמילתא. להתפרע מכל שפר ארג נכסין [נוסח כתובה], הוצרכ(נ)ו לכתוב, משום דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] הניזקין שמין להם בעידית, בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, דיותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, להכי יפו כחה לכתוב שפר, ממיטב. ארג. נחמד למראה [בראשית ב'], מתרגמינן דמרגג למחזי. נכסין. גם מטלטלי' איקרו נכסי, בפ' מי שמת [ב"ב ק"נ ע"ב]. וגרסי' בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א], א"ל שמואל לרב חנני' בר שילא אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי. [ו]גרסי' בפ' ארבעה אבות [ב"ק ז' ע"ב], מיטב שדהו, כל מילי מיטב הוא, ואע"ג דישיב אפי' סובין במשמע, דאי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי לבד מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עלה זבינא. וכיון שכתב שפר בשטר כתוב' נראה לי שדינה (בניזקין) [כניזקין]. ומשום הכי צריך בשטרות להמלך בשל עולם, ופשיט' דבשלו אין שמין. ותו גרסי' בההוא פרק' [י"ד ע"ב], שום כסף מלמד שאין ב"ד נזקקי' אלא לנכסי' שיש להן אחריות. והתני', ישיב לרבות שוה כסף. הכא במאי עסקינן ביתמי. אי ביתמי אימא סיפא, אם קדם ניזק ותפס מטלטלי ב"ד גובין לו מהן, ואוקימנ' לה בשתפס מחיים, והיינו דין של ירתאי בתראי. אבל האידנ' התקינו (ד)רבנן סבוראי למגבי לאשה ולבעלי חובים ממטלטלי נמי, דאין מצויין לנו קרקעו'. וכגון דווק' שהמטלטלי' בעין ביד היורשים או ביד אחר. וגם ספרים דינן כמטלטלי', [אבל אם מכר מטלטלין] או ספרי' אין כוחה בידה להוציא, שאם לא כן אין לך אדם שיכול לעשות משא או מתן אם אין אשתו עמו. ושווינהו רבנן סבוראי כבשמי' דאנטוכייא ואשלי דקמחוני' דאשה גובה פורנא מהם, כדאמר' בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"א]. ור"ת פירש טעם אחר לדבר וכתוב לבסוף. ובתשוב' רבינו שלמה בר' יצחק ראיתי דספרים יכול נמי למכר וליתן בלא רשות אשתו שדינם כמטלטלי'. וכן עישור ניכסי וכתוב' בנין דיכרין, וכן פסק רבי' משלם. וגם רבנא יצחק האלפסי פסק כן בר מפרנסה דאינה בתנאי כתובה, כדקיימ' קיימ' דווק' ממקרקעי. וקניינן דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקנינ' [נוסח כתובה], כדאמרי' פרק האשה שנפלו לה [כתובות פ"ב ע"ב], וכן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן. ופריך, מאי וכן. ומשני, מהו דתימא התם דלא כתב דקנאי ודקנינ' [אבל גבי כתובה דכת' דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתי' קמ"ל, ויש שכותבין דקנאי ודקנינא] ודעתיד אנא למקני, וליתה, דהיינו וקנינ' שהוא להבא, דדקנאי היינו לשעבר. ואם בא לכתוב דעתיד אנא למקני, לא יכתו' ודקנינ', וכן שמעתי מאבא מרי. ובפ' מי שמת בסופו [ב"ב קנ"ז ע"א] גרסי', בעי ר' שמואל, דאיקני מהו. אליבא דר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך, דודאי משתעבד, כי תיבעי לך אליבא דרבנן. ומיניה לא מיבעיא לן, דמיני' אפי' מגלימא דעל (כתפאי) [כתפיה]. כי תיבעי, דאקני קנה ומכר, דאיקני קנה והוריש. ופשיט דמשתעבד, מדפסיק תלמוד' גבי לווה ולווה וחזר וקנה, והילכת' יחלוקו, ש"מ דמשתעבד. והיינו דכתבי' נכסין דאית להן אחריות, פי' קרקעות, ודלית להון אחריות [נוסח כתובה], פי' מטלטלי', כדתנן [קידושין כ"ו ע"א] נכסי' שאין להם אחריות נקנין עם נכסי' שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. כולהון יהון אחראין [נוסח כתובה], כדתנן [כתובות פ' ע"ב], לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן, אלא כל נכסיי יהון אחראין לכתובתיך. [ורב יהוד' מפ' בגמרא דתקנת שמעון בן שטח היא]. וערבאין למפרע מנהון שטר כתובתא דא [נוסח כתובה], כדגרסי' בסוף בבא בתר' [קע"ד ע"א]. ההוא דיינ' דאחתיה למלוה לנכסיה דלוה מקמי דליתבעיה ללוה. סלק' רב חנן בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכמ' למעבד הכי אי לאו רב חנן דגברא רבא הוא. קסבר, נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, ותנן, המלוה את חבירו לא יפרע מן הערב (תחילה), וקיימ' לן דלא יפרע מן הערב תחילה. ונ"ל דהני מילי אם הוא לפנינו, אבל אם הלך לו ב"ד יורדין לנכסיו, כדאמרי' בכתובות [ק"ז ע"א], מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת [מזונות], ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. והוא הדין דיורדין לנכסין לשלם כל הכתובה מנה מאתים והתוספת, כדתנן [שם ק"ד ע"ב], מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, חנן אומר תשבע בסוף, והיינו כשתטול כתובתה, ואפי' ימות, ולא ישוב עוד לביתו. וכן דין המלוה, שאם לא כן יהא כל אחד ואחד נוטל מעות חבירו והולך למדינת הים. ואפי' מן גלימא דעל כתפאי, בחיים ובמות [נוסח כתובה], כדאמרי' בפ' ד' אבות [ב"ק י"א ע"ב], אמר עולא א"ר אלע' הלכה גובה מן העבדים. א"ל רב נחמן א"ר אלע' אפי' מיתמי. א"ל ולאו מיניה. מיניה, ואפי' מן גלימא דעל (כתפאי) [כתפיה], וכו'. והכי נמי גרסי' בפ' מי שמת, הלכה נפל הבית עליו [ב"ב קנ"ז ע"א]. ויש להבין משמועה זו דאין מסדרין לבעל חוב. וכן פסק ר"ת והאריך בספר הישר. ובההיא דאשכחי' רבה בר אבוה לאליהו [ב"מ קי"ד ע"א] ה"ג, מניין שמסדרין לבעל חוב. א"ל גמר מיכה [מיכה] מערכין. ולא גרסי', מהו שיסדרו, והוא לא שאלו אם מסדרין או לאו, אלא למאן דאית סידור שאל מניין לו. ומה שאנו כותבין לעיל מיני', נכסין דאית להון אחריות, היינו לעניין לטרוף לקוחות, אי נמי מיתמ', כדאמרי' בפ' ארבעה [ב"ק י"ד ע"ב], שוה כסף, מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. והתני', ישיב, לרבות שוה כסף. הכא במאי עסקינן [ביתמי, אבל אם תפס מטלטלין מחיים ב"ד גובין לו מהן. והני מילי בימי] חכמים הראשונים, אבל השתא מגבי' ממטלטלי דיתמי לכתובה ולבעל חוב. והא דתנן בהכותב [כתובות פ"ד ע"א], מי שמת והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב והיתה לו מלוה או פקדון ביד אחרים, וכו' עד, ר' עקיב' אומר ינתנו ליורשין, וכו', והלכת' כר' עקיב', (ו)הני מילי בימיהם שלא היו מגבין כתובה ממטלטלי דיתמי, הילכ' ינתנו להם ושוב לא תטרפם מהם. אבל בזמן הזה יתנו לכתובת אשה, משום דאפוכי מטרתא למה לי, אפי' היו בידם היו גובין. וכן ראיתי דן מורי אבי וגם שאר רבותי' הלכה למעשה.
ולפי מה שהזכרנו, אם יזדמנו כתובה ובעל חוב על ראובן, ובאין לגבות את הנמצא בין מחיים בין לאחר מיתה, מתחלק הדין על שני דרכים. הדרך האחד הוא שנמצא ביד המחוייב קרקע ומעות, ויש בהן ספק לגבות המלוה והכתובה. דין הוא שיטול המלוה מעות והאשה קרקע, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א], אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עלי' כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא [לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא] וכו'. ואם אין לו אלא קרקע, גובין שניהם מן הקרקע, לפי שאחריות שניהן על הקרקע מחיים וגם לאחר מיתה. ואם יש לו רק מטלטלין, שניהן גובין מהן, הואיל שהספיק להם, לפי ששניהן ראויין ליטול מטלטלי', זה מכח התלמוד וזה מתקנת גאונים, שבעל חוב מחיים גובה ממטלטלי' מכח התלמוד [ב"ק י"א ע"ב], ולאחר מיתה מתקנת רבנן סבוראי, ובעלת כתובה בין מחיים בין לאחר מיתה אין לה לגבות ממטלטלי' אלא מתקנת הגאונים, דאמר רבא [כתובות ס"ט ע"ב] הילכת' ממקרקעי וכו'. והדרך השני, במקום שלא ימצא ביד המחוייב אלא כנגד האחד, או לכתובה או לבעל חוב, מתחלק לשני דינין. האחד, (אמר) [אם] זמן אחד מוקדם ונמצא ביד המחוייב קרקע, יטול המוקדם, והמאוחר יצא ריקם, דהקודם בשטר זוכה, בין מחיים בין לאחר מיתה, כדתנן [שם צ"ה ע"א], מי שהיה נשוי וכו' עד וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב וכן בעל חוב ושני לקוחות, וקיימא לן [שם צ' ע"א] בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. יש גאונים שמפרשי' דהני מילי במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה, ורבנא יצחק האלפ' פי' פלוגתא דבעל מאוחר שקדם וגבה, בדרך אחרת יפה, ועת לקצר. הדין השני במקום שזמנם שוה. דין הוא שיטול בעל חוב את שלו משלם כולו, והמותר ינתן לאישה בכתובת'. ואם אין שם מותר יוצאה ריקנית, כדאמרינן [שם פ"ו ע"א], אמימר וכו', עד, אי ליכא אלא חד ארעא וחזיא לחד מינייהו, לבעל חוב יהבינ', לאיתת' לא יהבינ', דיותר משהאיש וכו'. וזה הדין שפסקנו, דווק' במקום שיימצא קרקע ואין בו אלא כדי פרעון אחד מהן, אבל אם ימצא בידו מטלטלי' ולא יספיק אלא לאחד מהן יש בו שני דינין. הדין האחד הוא במקום אשר המחוייב [חי]. דין הוא שיגבה בעל חוב את חובו ואין לבעלת כתובה שום חלק באותן מטלטלין, בין שתהא מאוחרת בין שתהא מוקדמת, לפי שדין בעל חוב לגבות ממטלטלין מכח התלמוד, כדאמרי' [ב"ק י"א ע"ב] מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה, וכתובה אין דינה במטלטלי' אלא מתקנת גאונים. ואע"ג דאנו כותבין גם בכתובה אפי' מגלימא דעל כתפאי, זהו מתקנת רבנן סבוראי, דאפי' מחיים כשגירשה קא פסיק רבא [כתובות ס"ט ע"ב], הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין לפרנסה בין למזונות, ולא אשכח' תנא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה חוץ לר' מאיר [שם פ"א ע"ב]. והכי נמי אשכחית בהלכ' גדולו', ומייתי ראיי' מדגרסי' במסכת' קידושין פ' האומר לחבירו [ס"ה ע"ב], שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמה' וחבילה עמהם, זה אומר [זו] אשתי וזה עבדי וזה חבילתי, וכו' עד, וגובה כתובתה מן החבילה. ומקשי', חבילה (מ)מטלטלי הוא. ומפרקי', הא מני ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובת'. אלמא אע"ג דהבעל הוא בחיים פריך מטלטלי נינהו, והוצרך להעמידה כר' מאיר. וכי אמרינן, מיניה ואפי' מן גלימא דעל כתפי, הני מילי בבעל(ת) חוב. ואי (אייתי את הטלאות) [אייתאי ליה קטלאות] ונזמים וכל דכותייהו, וכתב לה בכתובתה, ואיתנהו בעינייהו, אפי' איתנהו ביד הבעל מגבינן להו מיניה דבעל. ומעתה (ו)אין הדין להעביר מבעל חוב, שזוכה בהו מכח התלמוד, וליתן לכתובה, שאין שורש זכייתה אפי' מחיים אלא מתקנת גאונים, ואיכא למימר דכי האי גוונא לא תיקון. והדין השני שהמחוייב מת, ובאי' שניהם לגבות ממטלטלי' שאין בהן אלא כדי הספק האחד. דין הוא שיחלקו שניהם כל אחד לפי חובו, לפי שדין כתובה ובעל חוב במטלטלין לאחר מיתה מתקנת הגאונים. לכן זוכין חלק כחלק הכל לפי החוב, נוטל כל אחד לפי חובו, ואין בזה תורת מוקדם ומאוחר, שאין דין מוקדם ומאוחר במטלטלין. ובכל אילו שהזכרנו, שהאחד קודם לחבירו בגבייה, אינו גובה אלא בשבועה, כדתנן [כתובות צ"ג ע"ב], מי שהיה נשוי ארבע נשים, הראשונה קודמת לשנייה וכו' ורביעית נפרעת שלא בשבועה. מכלל דכל השאר יש עליהן שבועה. וקיימ' לן [ב"ב קנ"ז ע"ב], לוה [ולוה] וחזר וקנה יחלקו, נ"ל דכל אחד לפי חובו. מקצת אילו דברים למדתי משערי רב יצחק אלפס, וסידרתים וקיצרתים עם ק(י)בלתי.
ישמע חכם ויוסיף לקח, כי הפלא ופלא הוא. כיון דשיעבד בכתובה לאשתו דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות, א"כ איך בכור נוטל פי שנים משיעבוד כתובה אחרי מותו, והלא הוא ראוי ולא מוחזק, וא"כ ביטלת מכל אדם ירושת בנו [הבכור. דגרסי' בפ' חזקת הבתים (נ"ה ע"א), הני] זיהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני. והני מילי לטסקא, אבל לכרגא, כרגא אקרקפי דגבר' מונח. רב הונ' בריה דר' יהושע אמר אפי' שערי דכדא משתעבדא לכרגא. ופרכי', א"כ בטלת ירושת בנו הבכור, פירו' מאותו האיש, דהוה ליה ראוי. ומהדר תלמודא. אי הכי טסקא נמי, אלא מאי אית לך למימר, דיהיב טסקא ומית, הכא נמי דיהיב כרגא ומית, פי' נתן כבר בתחילת השנה ומת מיד, והנה פטור עד סוף השנה, והוה ליה מוחזק כל שנה זאת, שאינו משועבד למלך. ויש לחלק, דכיון דלמלך משועבד ודינא דמלכותא דינא, יש בידו ליטול באיזו קרקע שירצה והוה ליה מוחזק למלך עד שיפרע, מה שאין כן בשאר חובות. דאע"ג דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, מכל מקום כיון דלא יתבע מן הערב תחילה, שהוא מן הקרקע, כדאמ' בפ' גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א], גבי ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי לוה מקמי דתבעיה לבי דינא וסלקי' רב חנן מהאי טעמא, א"כ מחוסר גוביינא הוא, הילכ' הוה ליה מוחזק. תדע, דהא הכא גבי טסקא זבינייהו זביני ולא הדרא למרייהו, וגבי בעל חוב שומא הדרא לעולם [ב"מ ל"ה ע"א]. וזה נר' עיקר. ובדקתי וראיתי (בשב') [בתשובת] רבינו תם בספר הישר, וזהו לשונו שתירץ, איכא למימר, הכא ודאי דאמרי', שערי דכדא משתעבדי, נכסי דאית ליה השתא ודאיתנהו בעין, משום הכי מקשינ' ליה הוה ליה ראוי, דהא הכל בעין הוא, אבל לא משתעבדי לכרגא מאי דעתיד הוא למיקני, האי לא הוי ראוי לבכור, אבל גבי כתובה דמשעבד לה מאי דעתיד למקני, וכתב לה, לא פריך ביטלת ירושת בנו הבכור, דהאי אינו ראוי לבכור הוא. וגבי כרגא, דהכל משתעבד ליה ואינו משתעבד לו אלא מה שיש לו בעין, הוה ליה ראוי. ולשונו מבולבל במקצת. ואחרי שפירשנו דין השיעבוד, למדנו שאין ביד הבעל ליתן ולמכור בלא רשותה, ואף כי צריך להקדים קניינה לקניינו, כדתנן [גיטין נ"ה ע"ב], לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל. לכך הורגלנו לכתוב בשטרות, וקנינ' מן פלונית [והדר מן פלוני] בעלה. והני מילי בקרקעו' המשועבדין לכתובה, דלא לימ' ל(י)ה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, כדאיתא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א], הילכך אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בעיקר כתובה מנה ומאתיים ותוספת, אינה דואגת ממנו לעשות לו נחת רוח, שאין עולה על לבו להכריחה, כדאמרי' פ' החובל [ב"ק פ"ט ע"ב], תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה וכו' ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאם לאחר נותנת מאימתו, קל וחומר לעצמו. וגם יכולה למחול לו כדאמרי' התם, כל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו'. וכן דנתי בפני רבותי והודו לדברי. וגרסי' בפ' הכונס צאן לדיר [שם נ"ט ע"ב], אמר רב הונא בר חייא א"ר ירמי' בר אבא דן רב כר' מאיר, דתניא, כתב לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה (לא) [לו], איבדה כתובתה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר יכולה היא שתאמ' נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי. ובשילהי פרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] מפרשא הך בריית' שפיר. ופסקי' התם, והילכת', אשתדיף בני חרי טרפה ממשעבדי. ואם הקדיש, דינו מפורש בפ' שום היתומים [ערכין כ"ג ע"ב]. דתנן, המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסי'. וטעמ', משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. והני מילי במקרקעי, אבל במטלטלי יכול למכור בלא רשותה, ואף ספרים, שאם לא כן בטלת תקנת השוק. ומה שלא תיקנו אגב וקני במטלטלי בכתובה, כמו שתיקנו בשטרות, כדאמרי' בפ"ק דקדושין [כ"ז ע"א], אגב וקני בעינן, גבי נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, משום שאילו כתוב בכתובה אגב, לא היה יכול הבעל למכור מטלטלי' אם אין אשתו עמו ובטלה תקנת השוק. כדאמרי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב], אמר רבה אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא הוא דכתב ליה, דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר כל השטרות. ורבינו תם פירש דלהכי גובה אשה כתובתה ממטלטלי בזמן הזה, אע"ג דלא כתב אגב כמאן דכתב דמי, והוה ליה כמקרקעי. והיינו טעמ' דתיקון רבנן ס[ב]וראי למיגבי ממטלטלי בזמן הזה, דעשאוהו כאילו כתוב בה אגב. וכן גבי לקוחות, אע"ג דלא כתב אנא איקום (ואשב) [ואשפי], חייב, כיון דתיקון. וכיוצא בזה שנינו [כתובות נ"א ע"א], לא כתב לה כתובה וכו'. ומיהו אהני מאי דלא כתב ביה אגב דיכול הבעל למכור מטלטלין, דלא תיקון מילתא דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו. ומהשתא דאין דין אותם (זכה דלכל הפחות הוי המעות הלוואה ומה שגב' גבה) [מטלטלין כקרקע, א"כ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה]. ואין לומר נכסי' דאית להון אחריות ודלית להון אחריות הוי כמו אגב, דאפילו, ועמו מאה צאן [קידושין כ"ו ע"ב], לא הוי כמו אגב.
לפרוע מנהון שטר כתובת' דא ואפי' מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות [נוסח כתובה], פי' מחיים, אפי' מגלימא דעל כתפא, ובמות, מיתמי רק (ומקרקעי) [ממקרקעי], כדפרי' לעיל, וכדאי' בפ' ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"א ע"ב]. מיהו מתקנת רבנן סבוראי אפי' ממטלטלי דיתמי, כדפרישי' לעיל. ועיקר שניתקן זה הלשון מדגרסי' בפ' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א], ההיא מתנה דכתב ביה בחיים ובמות. אמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא. אמרי נהרדעי הילכת' כותי' דרב. אמר רבא אי כתב ביה מחיים קנה. אמר אמימר לית הילכת' כרבא. ואגב ההוא לישנ' דמתנה תיקנו לזה הלשון גם בכתובה, ומיהו אין פתרונם שוה אלא כדפרי' ועיקר. מן יומא דנן ולעלם [נוסח כתובה], כדגרסי' בפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב], אתקין רב בגיטי, איך פב"פ וכו' עד, מן יומא דנן ולעלם. ואמרי', מן יומא דנן, לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ולעלם, לאפוקי [מדבעא מיניה] רבא מדרב נחמן. ואי קשיא לך, הא פסיק רב הילכת' כר' יוסי בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א], תריץ, הא לכתחילה הא דיעבד. אי נמי, בממון הקילו ובגיטין החמירו משום איסור אשת איש. וכן נמצא בתשוב' הגאונים. ורבי' שמואל בר' מאיר מפרש בתשובותיו דרך אחרת, דודאי הלכת' כר' יוסי, אבל לאפוקי דגיטי היינו טעמא, שזמן שבראש הגט אינו מדברי המגרש, ואמירת פיו הוא הספר הכורתה, ומתחיל מאיך אנא (פלנית) [פלוני] פטרית, הילכך לא יועיל מה שזמן מוכיח בראש הגט, הואיל ואינו כתוב בעיקר אמירת פיו. ולאפוקי, ה"פ, לאפוקי מסבר' ר' יוסי האמור לענין מתנה, כי הסברות בגט ובמתנה מופלגות, ולאו משום דלית הילכת' כוותיה. ודכוות' תמצא, לאפוקי, בסוף פ' הזורק במסכת' שבת [ק"א ע"ב], גבי ספינות קשורו' זו בזו, ודוק ותשכח. וזמן שבראש הגט משום פירי או משום בת אחותו כדאי' בגיטין [י"ז ע"א]. ואחריות שטר כתובת' דא קיבל עלי' ר' פלוני חתן דנן כחומר כל שטרי כתובות העשויין כתיקון חכמי', דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי [נוסח כתובה], כדגרסי' בחזקת הבתים [מ"ד ע"ב], אמ' רבה אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, [גבי מקרקעי גבי מטלטלי]. אמ' רב חסדא הוא דכתב ליה, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר כל השטרות. פר"ש, משום דכל שיעבוד דומה לאסמכת', אם לא אפרע לך תיגבה מכאן, הילכך צריך לכתוב בה בפירוש לאלומיה לשטרי. ורבי' זקיני מ"כ פי', (הוא) [הא] דכתב ליה [דלא] כאסמכת', כלומר, דלא כתב (בלשון) [לשון] אסמכת' כך, הריני משעבד לך מטלטלין אגב [מקרקעי שאם לא אפרע לך עד יום פל' גבה מהן, אלא סתם כתב לו הריני משעבד לך מטלטלי אגב] מקרקעי לגבות מהן (חובה) [כתובה], דהא לאו אסמכת' הוא. ומשום שעשו רבנן סבוראי תקנה לגבות כתובה ממטלטלין וכן לבעל חוב, הוצרכו לכתוב למיהוי כמו מטלטלי אגב קרקע. (לבע'). מיהו אגב וקני לא כתבי' בהדי', כדי שיוכל הבעל למכור מטלטלין בלא אשתו, כדפרי' לעיל. ונ"ל שבשטרי מתנו' או במכירת קרקע לא צריך למיכתב, דלא כאסמכת', אלא בשטרי שיעבוד דדמי לאסמכת', ואגב שטרי אגב ושיעבוד הנהיגו בכולם לכתוב. ואף כי לפי' זקיני לא היה צריך לכתוב בפירוש אף בשטרי שיעבוד אלא לשופר' דשטרא. וכן משמע מפיר' רשב"ם. טופסי דשטרי, הוא דבר שאין עיקר השטר תלוי בו, כמו בששניהם אדוקין בטופס, או שניהם אדוקין בתורף, פרק שנים אוחזין [ב"מ ז' ע"ב]. תורף, עיקר השטר, מקום הזמן ולוה ומלוה וסכום החוב והעדים. לשון המקרא [ירמיה ל"ב] ואקח את ספר המקנה (ו)את החתום המצוה והחוקי' ואת הגלוי. גלוי, כמו תורף. כמו, [שבועות ט"ז ע"א] שתורפה של ירושלים היתה, גילוייה. טופס, כמו כתב שמעתיקין ממנו כמו דפוס, וטפוס שוויה.
וקנינא מן פלוני חתן דנן לפלונית דא בת פלוני ככל מה דכתב ומפורש לעיל במנא דכשר למקני' ביה שריר וקיים [נוסח כתובה]. תיקנו לכתוב וקנינ', כדאמרי' בפ' יש נוחלין הלכה הכותב נכסיו לבנו [ב"ב קל"ו ע"א], רב הונ' בריה דרב יהושע [אומר] בין אקנייה וקנינ' מיניה, בין קנינ' מיניה ואקנייה, לא צריך. אקנייה, הוא תחילת לשון שטרות, וקנו ממנו בכל לשון וכו'. וקנינ' מיני', הוא סוף השטר. ובפ' מי שמת [שם קנ"ב ע"ב] גרסי', היכי דמי מייפה את כוחו, דכת' ביה וקנינ' מיני' מוסף על מתנת' דא. ומפני שכתובה מעשה ב"ד לא הוצרכנו לכתוב בראש הכתובה, וקנו ממנו וכו', וסגי לן בוקנינ'. ולא שלמידין [משטה אחרונה] הקניין (הכתובה) [דכתובה] מן וקנינ', דהא א"ר יוחנן אין למידין משיטה אחרונה, בפ' גט פשוט [שם קס"ב ע"א]. וטעמ' כדתני', הרחיק [את העדים] שני שיטין מן הכתב פסול, שיטה אחת כשר. ואמרי', מאי שנא שני שיטין דפסול, דילמ' מזייף וכתיב מאי דבעי, שיטה אחת נמי מזייף וכתיב מאי דבעי, אלא לאו ש"מ אין למידין משיטה אחרונה. ובגיטין פ"ב [י"ט ע"ב] פרכינן נמי, והא בעינן צריך שיחזור (מענייני כל השטר) [מעניינו של שטר בשטה אחרונה] ומשני, בדמיהדר. אלא משום דכתובה היא מעשה ב"ד סגי לן בכל דהו, ואפי' לא כתב לה גובה בתנאי ב"ד, וכ"ש השתא דכתב וקנינ'. ואם הרחיק את העדים שיטה ומחצה כשר. וגרסי' בפ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א], אמר רב ששת בריה דרב אידי (במאי) [כמאן] כתבינן האידנ' במנא דכשר למיקני [ביה], במנא, לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות. דכשר, לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במדוק', פי' כלי מתוקן (מפציעי) [מצפיעי] בקר. למקני', לאפוקי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה, למיקני' ולא לאקנויי. איכא דאמרי, רב פפא אמר, במנא, למעוטי מטבע. דכשר, למעוטי איסורי הנאה, אבל מדוק' לא צריכא. וקיימ' לן דקונה בכליו של קונה, כלשון השטר. ותו דגרסי' בפ' השולח גט [גיטין ל"ט ע"ב] גבי ההיא אמתא דשכיב מרע, אמרו ליה עד אימת תשתעבד ההיא איתת' ותיזול. שקל כומתא, שדא בה. (אזיל הני) [אמר לה זיל קני הא] וקני נפשיך. ומסקנ' דלא עשה ולא כלום, משום דהוה ליה כליו של מקנה. ובסוף השותפין שנדרו [נדרים מ"ח ע"ב] גרסי', דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. ונהגו העם שמקנין בסודר העדים כדי שלא יתחלף להם בין מקנה לקונה והעדים דעתם לתת אותו לקונה כדי שיקנה. והכי אמר רב עמרם גאון, אנן דתקינו רבנן במתיבתא דליקני עדים, ועדים שליחותיה דקונה ומקנה עבדי. וכיון דקנו (מן) המקנה ונקוט סודרא בידי' מקני ליה. ובפ' השותפין שנדרו [שם] גרסי', אמר רב אשי מאן לימ' לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס. שריר וקיים. מה שאנו כותבין שריר וקיים לא ניתקן אלא בגט מקושר או בשטר מקושר, דגרסי' בריש גט פשוט [ב"ב ק"ס ע"ב], היכן עדים חותמין, ואמקושר קאי. רב הונ' אמר בין קשר לקשר. ופריך, וליחוש דילמא כתי' מה דבעי וחתימי סהדי, פי' שהרי בראש השטר חותמין. ומשני, דכתב ביה שריר וקיים. ותו פריך, ודילמא כת' מה דבעי והדר כת' שריר וקיים. ומשני, חד שריר וקיים כתבינן, תרי שריר וקיים לא כתבי'. משמע מהתם דבגט פשוט שהעדים חותמין מלמטה מתוכו אין צריך שריר וקיים, שאין יכול לזייף. ולרב ירמי' בר אבא אפי' במקושר אין צריך שריר וקיים, שהרי העדים חותמין אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. ופריך התם, וליחוש דילמא מחיק שריר וקיים וכת' מאי דבעי והדר כתב שריר וקיים. ומשני, הא [אמ'] ר' יוחנן תלוי' מקויימת כשירה, כמו שאנו נוהגין לכתוב תיבת פלונ' דביני חטי שריר וקיים. והתיבה תלויה באויר שבין שני שיטין, פי' שחסיר' בין התיבות, לשון, אנכי אחטנה [בראשית ל"א], והייתי אני ובני שלמה חטאים [מ"א א']. ובסוף פרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א] גרסי', תלי לי' רב לר' ביני חטי, האחין ששיעבדו מהו. מחק פסול אע"פ שמקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים כשיעור שריר וקיים [ב"ב קס"א ע"א], וכ"ש כשהוא יותר מכשיעור הזה. ואמר ר' יוחנן [שם ע"ב] כל המחקין כולם צריך שיכתוב ודין קיומיהן, פי' תיבת פלוני' דעל המחק שריר וקיים כשאינו במקום שריר וקיים. וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, וטעמ' כדפרי' לעיל. ואם לחשך אדם לומר, האיך אנו מקיימי' תלויות ומחקי' בשיטה אחרונה, [הלא] אין למידין משיטה אחרונה, [ויש לחוש דילמא מחיק לעיל משיטה אחרונה] או יתלה ביני חטי, ובשיטה אחת שהרחיק יחזור מעניינו, וגם יקיים בה המחקין והתלויות, שהרי שריר וקיים אין צריך לכתוב כדפרישי'. ובשלמא במנא דכשר למיקני' ביה לא קשיא לן, דאע"ג דהנהיגו לכתוב כדאמרי' בפ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א], מיהו אפי' הכי אי לא כתבי' לא חיישי', דסתמ' מילת' העדים לא חתמו אלא א"כ נעשה הקניין כתיקונו, דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, הילכ' לא חיישי' אם אין למידין הימנו, אבל במחקין ותלויות פליאה גדולה (יהי') [היא והיה] לנו (לקיימה) [לקיימן] קודם שכותב וקנינ'. יש להשיב, דבשלא כותבין שריר וקיים היו מקיימין קודם וקנינ', אבל השתא שאנו חוזרי' מעניינו של שטר, כדקא' ר' יוחנן בפ' גט פשוט בזה [לא חיישינן]. ותו, דגר' בפ"ק דגיטין [י"א ע"א] אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסר' ניהליה באפי סהדי מגבינן מיני' מבני חרי. ופריך, והא צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. ומשני, דמיהדר. וגם אנו הורגלנו לכתוב שריר וקיים כדפרישי' טעמא לעיל, ואין העדים חותמין עד שכבר כתב בו שריר וקיים. מעתה אין מיחוש בדבר, שקודם שחתמו ראו התלויות והמחקים וגם קיומיהן, ואם ימחוק ויתלה וגם ימחוק שריר וקיים ויזייף ושוב יקיים התלויות והמחקים ושוב יכתוב שריר וקיים, לא יועיל, שהרי אנו יודעים לכוון המקום של שריר וקיים שדינו לכתוב אחר במנא דכשר למיקני' ביה, שחוזר מענינו של שטר. ואנן קיימ' לן דמחק פסול במקום שריר וקיים, וקיימא לן נמי דתרי שריר וקיים לא אמרינן, הילכ' אין לחוש ולומר שמא לא חזר מענינו, וגם שמא שריר וקיים לא היה בו, דכולי האי לא חיישי', כיון שרגילות לכותבן. ולפי שיטתי, אם אין כתוב בשטר חזרה ושריר וקיים (יכתוב בשאר) [וכתוב בשטר] בשיטה אחרונה (היום) [קיום] תלויות ומחקים, פסול, דכל היכא דאיכ' למיחש פסול, אפי' אם אין עתה קילקול בדבר. וכיוצא בדבר נ"ל בהרחקת שני שיטין, דאפי' אם לא נעשה בהן זיוף, כיון שיוכל לבא לידי זיוף פסול. ולדבר זה מצאתי סעד לדבריי בתוספו' רבינו יצחק ב"ר מרדכי. אבל רבי' אב"ן זקיני נ"ע כתב בספרו, נ"ל דכיון דטעמ' דשני שיטין דילמא מזייף באחת השיטין וחוזר בשיטה שנייה, דהאידנ' דכתבי' וקנינ' וכו' בסיום השטר ולא מצי מזייף אלא א"כ ימחוק הכל, אי חזי' דלא נמחק בסיומא אפי' איכא הרחקת שני שיטין כשר. ואין נראה לי כלל, דאכתי איכא למיחש לדילמא גייז לכולי' שטרא וכתב בהני שני שיטין מאי דבעי וחתימי סהדי. ותו, דהא קתני פסול בסתמא. ואע"ג דקאמר, דילמא זייף וחתים וכתיב, (הלא) [הוא] הדין דחיישינן לגייזא, אלא משום דבעי לאקשויי בשיטה אחת [נימא דילמא זייף דאגייז לא מצי לאקשויי דהוא בשיטה אחת] ועדי' בשיטה אחרת פסול. ומה שפיר' רבי' שמואל דהרחיק שני שיטין דפסול, דווק' בשאין כתוב בו שריר וקיים, אין נר', דאכתי חיישי' לדילמא גייז כדפרי'. ואפי' במקושר לרב הונ' אם הרחיק שני שיטין פסול. וכן פי' (רש"י בס') [רשב"ם] דהאי דצריך לחזור מעניינו של שטר דווק' בשאין כתוב בו שריר וקיים, ואין נ"ל, דכיון דזימנין לא כתבי ליה יש לחוש, וכן כתב רבי' יצחק בר' מרדכי. אבל בזמן הזה דנהגינ' דבכולהו כתבי' שריר וקיים נ"ל דכשר אם לא חזר מעניינו של שטר. ולפי שיטתנו דחיישי' לגייז, עדים החותמין בכתובה צריכין להזהר שיחתמו או אצל שריר וקיים בלא הרחקת שני שיטין, או אם חתמו אחר שושבינין כמנהגינו, יזהרו שלא יניחו בין השושבינין לעדים שני שיטין חלק, ואם הרחיקו פסול. ומיהו נראה דבכתובה ליכא פסידא כמו בשטרות, (דאיכ') [דאכתי] גובה בתנאי ב"ד, ורפיא. וחוזרני לפר' דאין לחוש לקיומא ולתלויות דשיטה אחרונה, דמה שאין למידין משיטה אחרונה היינו משום דחשו שמא יכתוב דבר חדש בהרחק' שיטה אחת מאי דבעי דבר שאינו שייך לשטר העליון, כגון ראובן לוה משמעון מנה וגייז ליה לעילאי, או אפי' לא גייז (ליכא) [איכא] למיחש להא, אבל כשמקיי' (תלמיד או מחמת) [תלוייה או מחק] בשיטה אחרונה ליכא למיחש לגייז, דהא כתב תיבה דלעיל ודעל המחק שריר וקיים, ואותה תיבה היא למעלה משיטה אחרונה, ואם גייז יוודע זייופו, ולמחוק נמי ליכא למיחש, דכל זה ניכר, הילכך ליכ' למיחש, כדפרישת נמי לעיל. ואם הרחיק שיטה ומחצה פשיט' דכשר. ונ"ל דהני מילי כגון שסיים שריר וקיים באמצע שיטה והניח חלק חצי שיטה זו ועוד אחת שלימה ושוב בשלישית חתמו, דהוה ליה כי מזייף ליה [הוא] בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול, ואינו דומה לשני שיטין. אבל אם סיים שריר וקיים בסוף שיטה והניח שיטה וחצי חלק, פסול, דגייז ליה וכתב בשיטה דחתימי עדים מאי דבעי, והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת. ויש להבין משם, דהאי דאמרי' [ב"ב קס"ג ע"ב] שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול, הרי הבא בשני שיטין ולא התחיל (משיטה) מתחילת שיטה הראשונה אלא מאמצע הקלף שכנגד חתימת העדים שלמט' דפסול, דאם לא נאמר כן עדיין יש לחוש לדילמ' גייז ליה מחצי שיטה ויניח חצי שיטה ושיטה שלימה שתחתיה עם העדים ויכתוב מה שירצה בחצי שיטה עליונה, וקיימא לן שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול אבל שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר.
ויש לדקדק מיכן שצריכין העדים להזהר כשחותמין שניהם זה בצד זה בשיטה אחת שלא יתחילו חתימתן אלא מתחילת הקלף, שאם יתחילו מאמצעית הקלף איכא למיחש לזייף כי האי גוונ' דגייז ליה מעילאי וכתיב מאי דבעי מראש השיטה עד אמצעית' שהתחילו לחתום, והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת. [מיהו הני מילי היכא דחותמין שניהם זה בצד זה אבל אם חותמין זה תחת זה בב' שיטין אין לחוש, שאז יהיה הוא ועדו אחד בשטה אחת] ועד השני בשיטה אחרת, וזה לא היה כשר, ודמי להוא בשיט' אחת ועדיו בשיטה אחרת. וכן קיבלתי מאבא מרי שקיבל רב מפי רב. ובעונותינו שרבו, רבו בני אדם ואין בקיאין בטיב דברים האילו וראוי לפסול אם יארע כן. ולכך אמרו רבותינו אין העדים חותמין אלא א"כ יודעי' מי חותם עמהם. וגם אין ראוי לקטן לחתום לפני מי שגדול ממנו, כדאמרי' [ב"ב קס"ז ע"א], ההוא שטרא דהוה חתים (הוה) [עליה] רבא ורב אחא בר אדא. אתא לקמיה דרבא. אמר אין חתימת ידי הוא, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי מעולם. (כתפיה) [כפתיה] ואודי. וקיימא לן דבין עדים (לאשרשא) [לאשרתא] אפי' שיטה אחת פסול [שם קס"ג ע"ב]. ושטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. הוא על [הנייר ועדיו על המחק כשר. הוא על המחק ועדיו על] הנייר פסול. ושיעור שני שיטין בכתב ידי עדים דכל דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל. ונ"ל דלאו בעדים החתומין על השטר מיירי, דא"כ נתתה דבריך לשיעורין, אלא בכתב רובא דאינשי שהן עדים. ופר"ח, ראוי לנהוג כשיעור שפי' ר' אבהו [שם קס"ג ע"א], כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת, דקסבר שיטה אחת ושני אוירין. פירשתי דברים הנוהגין בכתובה וגם בשאר שטרות. יש שמרגילי' לחתום, (פלני') [פלוני] בר פלוני עד, ואין צריך לזה והדיוטות הוא, דתנן בפ' המגרש [גיטין פ"ז ע"ב], איש פלוני עד כשר. בן איש פלוני עד כשר. איש פב"פ ולא כתיב עד כשר. כך היו נקיי הדעת (כותבין) שבירושלים כותבין. וכן משמע בגמ' דהתם וגם בפ' גט פשוט [ב"ב קס"א ע"א]. ואין צריך לחתום פלוני עד בן פלוני, כדאמרי' [יומא כ"ב ע"ב] נענתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל. ותנן [גיטין שם], שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר. (כי) כתבו העדים בראש הדף או מן הצד או מאחוריו בגט פשוט פסול. הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם פסולי'. (הקיף) ראשו של זה בצד סופו של זה, את שהעדים נקרין בסופו (עמו) כשר וכו'. ורב דחתים מן הצד, אוקימנ' דדווק' בדיסקי הוה חתים הכין. ואי חתים סימ' בעלמא ורגיל בכך, מהני אם ידוע, כדאמרי' התם ובגט פשוט [ב"ב קס"א ע"ב], רב (צייד) [צייר] כוורא רב חסדא סמך וכו'. כתב סופר ועד כשר [גיטין פ"ח ע"א]. ההוא כתובת חתנים דאתאי לקמיה דר' אבהו דהוה ידע לטופסא דסופרא ולחתימת ידיו דחד סהדא. סבר לאכשורה. א"ל ר' ירמי' (התם) [חתם] סופר שנינו. נהגו לחתום קודם לעדים החתן ושושבינים קרוביהם ואינו נפסל בכך, דאמר חזקיהו [ב"ב קס"ב ע"ב] מילאהו בקרובים כשר, ובלבד שלא ירחיקו העדים מן השושבינין שני שיטין כדפרישי' לעיל. ונ"ל דחתן חותם לרווחא דמילת', כדתנן [שם קע"ה ע"א], הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אולי לא ימצאו מי שיקיימו חתימת העדים. ואע"ג שגובה בתנאי ב"ד, חיישי' כשגובין יורשיה מיורשי הבעל, אולי אין לה עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע ומהניא חתימתו, וכיון שהוא חותם חותמין שושבינין לכבודו דרך ריעות וחיבה. ונר' דמה שחותמין בארצינו החתן ושושבינ' קודם לעדים משום דלישנ' מילאהו משמע שממלא אויר החלק של הרחקת שני שיטין, כדמסיק חזקי', ואל תתמה, שהרי אויר פוסל בג', (וסבר בג') [וסכך פסול] בד'. והכי נמי גרסי' בירושלמי דגיטין [פ"א ה"ד], שטר שחתמו בו חמשה ונמצאו ג' הראשונים פסולין או קרובין כשר ותתקיים עדות בשאר. וכן פי' רבינו שמואל וגם פר"ח הכא. וסבר לה חזקי' כר' עקיבא, דאמר [גיטין פ"א ע"ב], גט קרח הכל משלימין עליו, פי' אפי' קרוב אפי' פסול, כדברי בן ננס. ר' עקיב' אומר אין משלימין עליו אלא קרובי' הראויין להעיד במקום אחר. וברייתא מסייעא ליה לחזקי' כתנא קמא, ולא מסייעא ליה אלא דכשר במילוי. ונר' כניהוג שלנו, שעתה יש לתלות שלא באו להעיד אלא במילוי, ועוד שהרי כותבין בפירוש שושבין. וכן מפורש בירושלמ', והוא שכתב אני פלוני חתמתי במילוי. והא דגרסי' בפ"ב דגיטין [י"ח ע"ב], איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' עד דמסי', (לחתנים בתחילת קרובים) [לחתום בתחילה קרוב] או פסול, אמרי לה כשר, דתנאי הוא, ואמרי לה פסול, דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, התם משום דליכא הוכחה שחתם למילוי. ועוד, שאין רגילות לחתום בגט פשוט כי אם שני עדים, (הלכת') [הלכך] אתי למטעי ולאיחלופי. תדע, דהא אמרי' בסוף פרק הזורק [שם פ"ב ע"א], אמר אביי ש"מ האי קרוב חתים אי בעי בין בתחילה בין באמצע בין בסוף, וקשי' אהדדי ללישנ' דאמרי לה כשר, אלא על כרחינו התם אתי לאיחלופי כדפרי', אבל במקושר שצריך למלאות הקשרים וגם להאריך המעשה (כי) בחתימות משום קפידא דכהנים ידעי הכל דאין חששא בחתימת קרובים, ולא יקיימו אלא בכשירים. וכן קיבלתי מאבא מארי מ"כ ועיקר. גדולים מפרש[ין] נמי שקודם העדים חותמין הקרובי'. ובצרפת שמעתי שנוהגי' לחתום העדים קודם לשושבינים. וכן פר"ח דהך דחזקי' מילא החלק שאחרי העדים, ומוכח שלמילוי חתמו, וההוא בפ"ב דגיטין דאתי לאחלופי, כגון שכולם עשרה עומדי' לפנינו, ומחתי' קרובי' קודם, הילכך אתי למטעי, אבל כשאינן בפנינו תלינן במילוי, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, והלכך מכשיר אביי בכל עניין לחתום בשילהי פ' הזורק [פ"ב ע"א]. ויש מקומות שאין חותמין העדים אלא לאחרי ברכת הנשואין, שנעשה כבר ביניהם הקניין, אבל בארצינו חותמין קודם לקניין, וגם אין חוששין העדים לקרות הכתובה קודם שיחתמו. וטעמ', שהרי קראוה חכמי הקהל, ואיכ' אימת' דציבורא לשקר ולחזור בקניין וגם לקרות שקר, כדאמרי' בפ"ב דגיטין [י"ט ע"ב], רב נחמ' קרו קמיה וחתים משום דאית להו אימתא, אבל דייני אחריני לא, ומיהו בציבורא איכא טפי אימתא. ופסקי' התם הילכת' כי האי מתנית', עדים שאין יודעי' לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו, ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין. ארשב"ג בד"א בגיטי [נשים], פי' משום עיגונא, אבל בשחרורי עבדים ובשאר שטרות אם יודעי' לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין. [אמ' רבא] הלכה כרשב"ג. רב נחמ' קרו קמי' וחתים ודווק' רב נחמן וכו'. ויש דברי' של ענייני כתובה ובזה לא חפצתי להאריך, אך מה ששייך בטופס לשון שטר הכתובה פירשתי כ(ל)פי דעתי. ברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת וברוך טעמו אשר הזקיקני לפרשה ולא מן חכמתא דאית בי מכל חייא. אליעזר בן רבינו יואל הלוי.
